עם השנים למדתי לאהוב את הסרט 'המטריקס'. גיליתי שיש בו עומק מחשבתי גדול יותר ממה שתיארתי לעצמי בראשונה. נזכרתי בסרט הזה כשחשבתי על נושא הטור הזה. במטריקס למציאות המדומה (Virtual Reality) יש תפקיד בשני מישורים: מצד אחד הדמויות נכנסות לתוך הדמיה ממוחשבת, שמאפשרת להן להתאמן ולהתכונן לצרכים של העולם 'האמיתי', ובמקביל רוב בני האדם מתקיימים בתוך מציאות שאינם מודעים לה. רק נדמה להם שזאת המציאות, כאשר המציאות המציאותית שונה בתכלית.
אני לא יודע אם אנחנו עבדים של מכונות מרושעות, או שאנחנו הדמיה של מחשב, אבל רובנו לא מודעים למציאות אחרת שבה אנחנו מתקיימים. בתודעה הציבורית נדמה שקסדות המציאות המדומה הן הדבר החם ביותר. כלי פיתוח המשחקים מכילים יותר ויותר תמיכה במציאות מדומה, ניתן למצוא משקפיים זולים ואפילו חינמיים, לתוכם ניתן להכניס את הטלפון החכם ולצפות ולשחק בתכני VR. מיותר לציין שמפתחי המשחקים נענים לקריאה ומציעים מבחר של תכנים בהתאם.
יש רק בעיה קטנה אחת. המכירות. אנשים לא קונים את זה. הצפי ב-2016 היה להכנסות של כ-5 מיליארד דולר. בפועל היו פחות מ-2 מיליארד. בהתחשב ש-2.3 מיליארד שולמו רק על אוקולוס (Oculus VR) – על ידי פייסבוק (Facebook) – אפשר להגיד שמדובר על פלופ.
אז מה קרה כאן? מאיפה נוצר הרושם שמדובר על הדבר הכי חם בשוק? כאן אנחנו מגיעים למציאות המדומה שבה אנחנו חיים. מציאות שבה תאגידי ענק ששולטים בחדשות, קרי פייסבוק, גוגל (Google) ואפל (Apple), מחליטים שצריך להצדיק השקעה, אז העיתונות מיישרת קו. תוסיפו לזה מפתחי משחקים וכל מיני גיקים אחרים שממילא מחכים להזדמנות לפתח לפלטפורמה חדשה וקיבלתם מעין חדר הדהוד, שבו מעט אנשים עושים הרבה רעש. וזאת לא פעם ראשונה וגם לא פעם אחרונה. זוכרים את מהפכת הצ'טבוטים? יודעים מי עומד מאחוריה? נכון, פייסבוק. ומה שלומם? לא משהו, תודה. והרשימה עוד כל כך ארוכה, שאם היה לי שקל על כל פעם ש… וגומר.
אבל זה מסביר רק את הצד של הרעש, לא את הצד של הכישלון. אז למה העסק לא מתרומם? לדעתי יש כאן שילוב של כל מיני סיבות. רובן ידועות ומוכרות.
Virtual Reality? מהפכה? מה?
נתחיל בכך שלא מדובר על מהפכה ולא על נעליים. Battlezone של אטארי מ-1980 נחשב למשחק ה-Virtual Reality הראשון. גם נינטנדו (Nintendo) ניסתה ונכשלה. הסיבות לכישלון יוחסו לבחילה ולסחרחורת שהמכשירים האלו הסבו ללובשים אותם אחרי כמה דקות של משחק. למרות כל הרעש, גם במקרה של אוקולוס הסיפור חוזר על עצמו.
מדובר גם על מכשיר גדול ומסורבל למדי. הוא לא כל כך נוח על הראש, מחייב חיבורים מיוחדים, או התאמה של הטלפון לתוכו והתקנה של משחקים חדשים. כל הפעולות האלה דורשות מאמץ וזמן. במציאות של ימינו אנשים מקדישים פחות ופחות זמן להתקנה והרבה יותר למשחק עצמו. כך נוצרת הנאמנות ללהיטים הגדולים. אנשים לא ממהרים להוריד משחקים ולא ממהרים לחפש חוויות חדשות. אם לא כולם משחקים בזה, אז אף אחד לא משחק בזה.
במקרה של מכשירי הדגל, מדובר גם על הוצאה גבוהה מאד. בארה"ב מדובר על בין 600-800 דולר לפני משלוח. נכון שיש גם מכשירים זולים מאד ואפילו חינמיים, אבל חוויית השימוש בהם עלובה למדי.
מעבר לזה, זה לא כל כך מציאותי (הבדיחה מכוונת) לשחק בזה מחוץ לבית.אבל יש עוד סיבה. תסתכלו על התמונה הזאת ונסו לחשוב מה הדימוי שעולה בדעתכם על האיש שחובש את האוזניה הזאת.
ומה עם האיש הזה?
זוכרים את גוגל גלאס (Google Glass)? גם במקרה הזה היה הרבה מאוד רעש. המכשיר לא מכר, כי כל מי שחבש אותו נראה כמו דושבאג. גם אם בפועל זה לא היה ככה, כמובן.
ומה עם קסדות המציאות המדומה? ובכן, קשה לחשוב על תמונה יותר מייצגת מזאת שמשמשת כתמונה הראשית של הטור הזה: חדר שלם של אנשים מצייתים להוראה לחבוש קסדות מציאות מדומה, בזמן שמארק צוקרברג מטייל לו להנאתו לידם וצוחק. כמובן שאין להם מושג. רק בשלב מאוחר יותר הם קלטו שעבדו עליהם.
ומה אתכם? אתם כבר קלטתם? או שבחרתם בגלולה הכחולה?
נכון שההייפ סביב הנושא עלה בגלל המרוץ של חלק מחברות סיליקון וואלי, אבל יש גם פיתוחים טכנולוגיים גם בar שאולי ישנו את איך שאנחנו חיים, אתה לא חושב? אל תשכח שאנשים שמאמצים טכנולוגיה חדשה תמיד נראים מטופשים..
נדמה לי שיש איזושהי תחושה כללית של עד כמה ההמצאה החדשה שימושית ומועילה, ולפי זה המאמצים המוקדמים נראים מגניבים או מטופשים. מי שקנה אופניים חשמליים לא נראה מטופש, אבל מי שקנה hoverboard נראה קצת מטופש משום מה. אולי זה בגלל שלראשונים יש שימוש ברור ומועיל ולשני – לא. יש לי גם הרגשה שהמצאות שגורמות למשתמש להשתבלל ולהיות אנטי-סוציאלי גם מעוררות יותר התנגדות. הטלפון החכם מעורר הרבה יותר התנגדות כשרואים אנשים בוהים בו תוך כדי הליכה ברחוב, מאשר כשאנשים מדברים בו.