זקי רכיב מאמין במודל של רופרט מרדוק, הקהל לא ממש

זקי רכיב, מי שקנה לאחרונה 30% ממעריב תמורת 15 מליון דולר עלה היום על הבמה בוועידת "נתח השוק ותקשורת" של גלובס ובין שאר הדברים שאמר הוא טען שהוא מאמין שאפשר להרוויח מתוכן בתשלום. בידיעה באתר האינטרנט, מדיה והטכנולוגיה 140 מצטטת מעיין כהן חלק מדבריו של רכיב:

"אתה מייצר תוכן, בא גוגל ומושך לך אותו. בא פייסבוק ולוקח אותו, הוא לא צריך לשלם כלום", טוען רכיב.

"אני תומך נלהב בגישה של מרדוק (בעלי ניוז קורפ, שהפך כמה מאתרי החדשות שבבעלותו לאתרים בתשלום, ויצא למלחמה נגד גוגל – מ"כ),  אני לא חושב שהעולם רוצה שיצרני התוכן ייעלמו. אין דומה לזה שלוקחים את התוכן שלי על מנת לבסס מודל עסקי אחר. כשאתה משתמש בגוגל אתה מחפש תוכן, אינפורמציה, אבל בסופו של דבר חייב להיות מודל שבו בשרשרת הרווח הזאת גם ליצרני התוכן שהם האלמנט הכי חשוב יהיה נתח פיירי", ממשיכה כהן להביא מדבריו.

אבל לצערי הרב לא מצאתי בדיווח של כהן, ולא של אחרים, את השאלה שרכיב פשוט הרים להנחתה כדי שמישהו ישאל אותו: איפה ההוכחות שזה יכול לעבוד? האם הסיבה שרוב האתרים פועלים על מודל המודעות מקרית? מדוע אין הרבה יותר אתרים שכמו רכיב ומרדוק מנסים לגבות כסף לפי תוכן, ואני לא מדבר על אתרים ספציפיים שמיועדים לקבל מצומצם כמו רופאים עם התמחות כזו או אחרת או אנשי כספים שמתעסקים בעיקר במניות.

ואני שואל את עצמי האם תם עידן התמימות? אם רכיב נכנס למעריב כי הוא חושב שהוא יצליח לגייס כספים מקוראים בתשלום באתר האינטרנט שלו וכך להרוויח בסופו של דבר, מעבר למה שיכול הוא להרוויח ממהדורת הדפוס (וכמה כבר אפשר להרוויח עם מבצע המנויים "הכה את ישראל היום"?) אני מקווה שיש לו סעיף בחוזה מול עופר נמרודי שמאפשר לו לסגת במינימום הפסדים ועם מקסימום כבוד עצמי.

טוב, קצת הגזמתי, אני יודע, איפה אני ואיפה הוא מה שהוא עשה בחיים. אבל תרשו לי להפנות אתכם לידיעה שפרסם אתמול TheObserver, יום לפני שרכיב עלה הבמה, ומתייחסת באופן ישיר למהלך שביצע רופרט מרדוק מי שמראה לו את הדרך בכל מה שקשור לתוכן באינטרנט, לפי דבריו.

ובכן, לפי הכתבה אתר האינטרנט של Times, שהוא בעצם שער הכניסה ל-The Times ול-The Sunday Times, אתרי האינטרנט שאת התכנים החדשותיים שלו מרדוק לא רוצה שגוגל "תקצור" ורוצה שהקוראים ישלמו עליהם, סבל מירידה של 66% במספר הכניסות שלו מאז שהועלתה, מה שמכונה על ידי הבריטים, חומת התשלום. האבסורד הוא שהאנליסטים חשבו שהמצב יהיה יותר גרוע, כשהיו כאלה שאף העריכו שהירידה תהיה בשיעור של 90%. הסיבה לכך, טוענים, היא "מבצע ההיכרות", אם אפשר לכנות אותו כך, שלפיו צריכים הנרשמים לשלם פאונד אחד למשך חודש. כולם בטוחים שלאחר שהמבצע הזה ייגמר, ואז ייכנסו המחירים האמיתיים לתוקף, והם יהיו פאונד ליום או שניים לשבוע, המצב יידרדר.

TheObserver מסתמך על נתונים שפורסמו על ידי ה-Financial Times ולפיהם בפברואר משך אליו האתר של The Times לא פחות מ-1.2 מליון מבקרים ייחודיים, ושעיקר הנפילה, 58%, דווקא הגיעה ברגע שהתחילו לבקש מהמבקרים פרטים מזהים לקראת העברת האתרים למצב משלמים בכניסה או לא נכנסים, ורציתי לומר את המשפט הבא לבד, אבל עדיף להביא ציטוט:

"הרעיון שיש לך פחות משתמשים אבל הם יותר בעלי ערך עבורך טוב עד לנקודה מסוימת. אבל אין שום סיכוי שהם יצליחו להעלות מספיק את מחיר המודעות בכדי לפצות על הירידה. עם כזאת ירידה, אפילו אם הם יכפילו את המחירים, הם לא יצליחו להשיג את הכסף שלהם בחזרה מפרסום בלבד", צוטט בכתבה של ה-FT מרקו ברטוזי, מנהל שיווק ביחידה המדיה הדיגיטלית של Publicis Groupe לאזור EMEA.

4 תגובות

  1. קשה לי להאמין למה שאני כותב , אבל שמעתי שאנשים היום משלמים כסף עבור הורדת מוזיקה מהרשת.

    האלמנט של בחירה של מוצר ספציפי או במקרה הזה שיר מסוים, נראה לאנשים מצדיק את המחיר הסמלי עבור הורדת חוקית של שיר, אשר תאפשר לשלם משהו כתגמולים ליצר .

    זה שווהערך לאנשים שמוכנים לשלם קצת יותר כסף עבור דירה בבנין עם חניה ומעלית מאשר בבנין ללא חניה וללא מעלית.

    בסך הכל אנחנו מדברים על רמת חיים.

    אם אתה/ הוא / גוף שלישי ייצרו תוכן על רמה – יהיו אנשים ששישלמו על התוכן.

    זה יקח זמן , אבל כבר היום ישנה פחות פירטיות גם בקליטה פירטית של טלביזיה
    ןגם הסטטוס של מדינה עם דיסק אחד מתחיל להשבר.

  2. יהיה מי שיגיד, קודם שמעריב יתחיל לייצר תוכן שמישהו רוצה לקרוא, אחר-כך יגיע הזמן לגבות על זה כסף.
    יהיה מי שיגיד את זה, אבל לא אני, כי אני מנומס.

  3. יש כמה דוגמאות – לא רבות – לכך שאנשים מוכנים לשלם על תוכן איכותי, כמו במקרה של פייננשל טיימס. אני חושבת שמהלך כמו של טיימס הבריטי הוא משהו שיש לבחון בטווח הארוך. מובן שאנשים בורחים ברגע שמבקשים מהם תשלום, ומחפשים אלטרנטיבה חינמית. חלק יישאר עם האלטרנטיבה, וחלק – כנראה המיעוט – ירגיש שזה לא זה וישלם בלית ברירה על התוכן שהוא אוהב ורגיל אליו.

    דוגמה שקופצת לי לראש היא של אפליקציית גראביטי לנוקיה. היא עולה 10 דולר. מובן שלא רציתי לשלם את הסכום הזה כשיש כל כך הרבה אפשרויות חינמיות. אבל אחרי שהורדתי את גרסת הניסיון ואחרי שבדקתי כמה אחרות חינמיות, החלטתי בכל זאת לשלם – ולא הצטערתי לרגע (בינתיים עברתי לאנדרואיד אבל זה כבר לא קשור).

    הקריאה של זקי רכיב לשאר המו"לים להתאחד ולשתף פעולה נראית תלושה (הייתי רוצה לראות את היום שבו כל אילי העיתונות בישראל יישבו יחד סביב שולחן אחד), אבל היא לא חסרת היגיון: תיאורטית (נשים בצד רגע את עניין הרגולוציה), אם כל האתרים החדשותיים היו סגורים לתשלום, הקורא היה בוחר איזה הוא מעדיף ועליו משלם, פשוט כי לא היתה לו ברירה אחרת.

    ולשאלתך, למה רוב האתרים פועלים במודל של פרסומות ולא של תשלום. ובכן, זהו אותו חטא קדמון, כפי שאוהבים לקרוא לו, שאין לו בעצם שום צידוק הגיוני/כלכלי.

  4. להבדיל ממייברג, למרדוק יש גם יכולת כלכלית וגם מספיק כסף בשביל לשחק את המשחק עד הסוף. אם אני מבין נכון כרגע למנויים של העיתון יש גישה חינם לאתר ומי שלא מקבלים גישה הם קוראים מזדמנים. האם יתכן שמבחינה כלכלית הקוראים המזדמנים לא שווים את עלות המיחשוב הנדרש לספק להם את המאמרים? לא יודע, אבל לא הייתי מבטל את זה.

    http://gigaom.com/2010/07/19/ruperts-paywall-is-meant-to-keep-people-in-not-out/

    אם מציצים למצב בארץ, נדמה לי שרק הארץ מעלה עיתון מלא לרשת (ישראל היום ברשת אבל בפורמט לא קריא), אז אנחנו אפילו לא במצב של הטיימס של אחרי הקמת החומה 🙁

    לא רואה סיבה למה שאנשים שמוכנים לשלם 5 שקל ביום בשביל זבלוני אמצע השבוע לא ישלמו 3 שקלים ביום בשביל לקרוא את העיתון באייפון שלהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *