ניקיון כפיים או פרסומת לדה-מרקר? גיא גרימלנד בטור אישי בעייתי בעין השביעית

גיא גרימלנד, כתב ההייטק של דה-מרקר, איש שמכיר היטב את שוק המחשבים הישראלי מבפנים ומבחוץ, פרסם היום טור אורח באתר העין השביעית בו הוא מתייחס לתופעה מוכרת בסיקור העיתונאי: נסיעה לסיקור אירועים על חשבון חברות שמשתתפות באירועים. גרימלנד, מהישרים באנשים שיצא לי להכיר בימי חיי, מתייחס באופן מובהק לתערוכת ברצלונה לתחום הסלולר והתקשורת שנפתחה היום, והוא נוגע בעצב פתוח בעיתונות הישראלית שלא מעטים תקפו אותו כבר בעבר וקוראים לו, בגדול, מתנות לעיתונאים – ומי שרוצה אפילו יכול למצוא על כך קטגוריה בבלוג של עידו קינן, חדר 404. אם אתם רוצים להרחיב את היריעה אפשר גם להתייחס לטור כללי בנושא של עוזי בנזימן בעין השביעית

“רוב מערכות התקשורת בישראל יעדיפו להסתמך על מימון של חברות תקשורת פרטיות שיש להן אינטרס ברור בסיקור”, כותב גרימלנד בטור שלו בעין השביעית בנושע לסקירת האירוע החשוב בעיתונות הטכנולוגית הישראלית, וממשיך, “מה היה רצוי? הרצוי היה שכבר בדיווח הראשוני שלהם מהתערוכה, היו הכתבים מספרים במסגרת גילוי נאות על חשבון מי הם נסעו. כך הקוראים יידעו מראש על ניגודי אינטרסים מובנים שעשויים להיווצר”.

גרימלנד כמובן דורש, ורוצה, שהכל יהיה על השולחן. שקיפות מלאה. שמי שנסע לא על חשבון המערכת או על חשבונו, יספר מי שלח אותו ולמה כדי שכולם יידעו ולו רק בגלל שזה נראה לא טוב, כי אחרת הקוראים יכולים לעקם את האף. הוא אף טוען:

“האם אני מטיל ספק באתיקה של עיתונאי ארצנו? חד-משמעית לא. אני משוכנע מעל לכל ספק שמימון הנסיעה לא ישפיע על הדיווח שלהם, ובכל זאת אני חושב שגילוי נאות מתבקש”.

אבל למרות השורה לעיל גרימלנד לא מספק שמות של עיתונאים ולא של עיתונים, הוא רק כותב באופן כללי כי:

“אלא שככל שהתרשמתי עד כה, רק מקצת הכתבים טרחו להבהיר אפילו פעם אחת את שם החברה שמימנה את סיקורם”.

אני עובד בין השאר עבור “אנשים ומחשבים”. כשאני כותב את השורות הללו אני טרוד בעניינים אישיים כבדים ולא יודע בכלל אם מישהו מטעם הארגון נסע לברצלונה, ואם כן, איך ולמה. אין לי מושג וזה גם לא מעניין אותי לצורך העניין. לצורך העניין יכול להיות שגרימלנד בהחלט צודק וכל מי שנסע לשם במימון חברה כלשהי בהחלט חייב להזכיר זאת מייד בכתבה הראשונה וגם בסיום של כל ידיעה שמגיעה משם. יכול להיות אפילו שלצורך העניין זה גם מתיר לו, למרות שהוא אינו מטיל ספק באתיקה של עיתונאי ישראל, בעצם כן לעשות זאת. הוא גם לא כותב אם בעבר הוא נסע על חשבון חברה לסיקור בחוץ לארץ או שזה אף פעם לא קרה לו, ואני לא מנסה לנחש כי אני לא יודע (אני, באופן אישי, נסעתי פעם אחת למפעלים של AMD בדרזדן, כשאלה עוד היו המפעלים שלה). הכל היה יכול לעבור, וגם לא היה גורם לי להתייחסות מעבר לניד ראש, עד שהגעתי לפסקה האחרונה:

“נסיעה של עיתונאים על חשבון מסוקרים מעוררת שאלות רבות, שאין לי עליהן הרבה תשובות. התשובה הטובה ביותר היתה אם מערכות העיתונים היו מממנות בעצמן את נסיעות הכתבים, כפי שנהוג ב”דה-מרקר”. מאחר שלא זה המצב בכלי תקשורת רבים, על הקוראים להיות מודעים לכך ולסנן בהתאם את המידע המוגש אליהם”.

אה הה. הבנתי זו הפואנטה. מה בעצם גרימלנד טוען כאן, שאם רוצים לקבל דיווח אמת צריך לקרוא רק את דה-מרקר? מה הוא טוען, שלהוציא דה-מרקר כל הארגונים העיתונאיים האחרים לא שלחו כתבים במימון המערכת? זו בעצם הייתה הנקודה של הטור, פרסומת לדה-מרקר? אז אני מציע לקוראים של הטור לאמץ את המשפט האחרון בטור שלו: “על הקוראים להיות מודעים לכך ולסנן בהתאם את המידע המוגש אליהם”, ובכך אני מתכוון שיקראו טוב טוב את הפסקה האחרונה ויקלטו בעצם מה כתוב בה.

עוד משהו שכדאי לקרוא >  בבנדא מישהו כן צריך להתעורר

גם אם הוא לא התכוון לעשות פרסומת למקום בו הוא עובד, וכמו שכתבתי בפתיחה מדובר באחד האנשים הישרים ביותר שאני מכיר ומהעיתונאים הטובים ביותר שיש בתחום הסיקור הטכנולוגי, הפסקה הזו פשוט מייתרת את כל הטור. עדיף היה לו שהיה מוותר עליה.

תגובה אחת

  1. אני חושב שהגיע הזמן שהציבור יבין, גם אם לא הבין בעצמו עד עכשיו, שכל, אבל כל מה שעיתון כותב יכול להיות מוטה בגלל אינטרס סמוי. רביב דרוקר כתב על זה לגבי ידיעות. במעריב בודאי כולם זוכרים את הסיפור עם נמרודי, ועל “ישראל היום” בכלל אין מה לדבר. הטענה של גרימלנד הייתה נכונה אם היה מלכתחילה שביב של יושרה בכל המדיום הזה. אבל אין, ולכן אין צורך לטרוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.