הרפתקאות גיל בנבכי הלינוקס – פרק 5

עולם חדש-ישן

בפרק החמישי במסע שלו באובונטו ובלינוקס מתחיל גיל להתרגל להיגיון שעומד מאחורי שולחן ושיטת העבודה ב-Gnome, ולמרות שהוא חדש בתחום, הוא כבר מתחיל להרגיש שהוא מסתדר

נתחיל בהסבר לגולש דוב. אתה צודק, יכולתי לכתוב פרקים ארוכים יותר, אבל אני חושב שהמבנה הזה בנוי באופן שהוא יותר נוח וידידותי לקורא. נדמה לי שלרוב הקוראים, ואני ביניהם, יש טווח קשב וסבלנות קצר יחסית. אני גם מכוון את הפרקים השונים לקהלים מעט שונים. בדרך כלל אני כותב למשתמשי חלונות הרגילים, לפעמים פרק שלי יפנה לאנשי לינוקס ותיקים יותר, לפעמים אפילו למפתחים שבהם. אבל לא תמיד פרק יתאים לכל קורא (ומה גיל חושב כבר על לינוקס אפשר כבר לראות בבירור בשני הפרקים הראשונים – החתול).

תופעת לוואי מעניינת שהתחלתי לשים אליה לב בזמן האחרון, לאחר שהתחלתי להשתמש באובונטו, היא שאני מגלה פחות ופחות סבלנות לשטויות של חלונות. זאת לא רק האיטיות שמשגעת, אלא חוסר היציבות והסרבול שמאפיינים כל דבר כמעט.

קחו לדוגמה תוכנה שכולנו מכירים: פיירפוקס. זאת אותה תוכנה לכאורה, כתובה כמובן מעט שונה כך שתתאים למערכות ההפעלה השונות, ובכל זאת ההבדלים תהומיים. לא רק שהיא עולה מהר בהרבה, אלא גם פתיחה של לשוניות רבות לא מכבידה על המערכת באופן מורגש. לא הכל מושלם, ואני עוד אגיע לזה, אבל בתפקוד הכללי נראה שהעסק זורם טוב בהרבה על לינוקס. אבל זאת לא רק מהירות התגובה אלא גם היציבות של פיירפוקס. רק אתמול העליתי בחלונות אתר שהקפיץ לי חלון פרסומת. את החלון אי אפשר היה לסגור. למען האמת אי אפשר היה לעשות כלום, ולכן נאלצתי להשתמש במנהל המשימות בכדי לסגור את פיירפוקס. בתופעה כזאת לא נתקלתי בכלל בלינוקס. נדמה שפיירפוקס חסין בפני תקיעות מהסוג הזה.

אבל מהשלילי של חלונות בואו נעבור לאובונטו עצמה. סביבת Gnome נראית מוכרת למשתמשי חלונות, אבל יש בה תחושה כאילו מישהו ראה את חלונות והבין שאפשר לעשות את זה יותר טוב. בכדי להגיע ליישומים קיים הכיתוב Applications. בשביל סיור בתיקיות יש את Places ובכדי לכוונן את המערכת קיים System. הכל כתוב בצורה ברורה, לא מסתתר מאחורי כפתורי Start ממותגים, ולכן פשוט בהרבה.

תפריט היישומים בנוי בצורה פשוטה עד כדי גאוניות: במקום שתוכנות יתמקמו בתוך תיקיות שייעדו להם כותביהן, הן מתמקמות במיקום שהוא בהתאם לתחום בו עוסקת התוכנה. באופן זה קיימת ספריית Graphics לתוכנות גרפיקה ו-Office ליישומי משרד. למי שלא יודע חשוב להגיד שהחלק היפה הוא שתוכנה חדשה שתרצו להתקין תתמקם בתוך הנושא המתאים לה. לדוגמה: אם בחלונות התקנתם משחק של חברת “שקר כלשהו בע”מ”, סביר להניח שכשתרצו להגיע אליו תצטרכו לחפש ברשימה ארוכה של תיקיות בתפריט “התחל” עד שתמצאו משהו בסגנון של “משחקי שקר” ובתוכו אולי תיקייה נוספת בה יופיע המשחק שהתקנתם. לעומת זאת בלינוקס המשחק יתמקם בתוך תיקיית משחקים ובזה זה מסתיים. פשוט, לא?

עוד משהו שכדאי לקרוא >  אנדרואיד יכה בחלונות גם בשולחן העבודה? לא ממש

על שולחן העבודה לא תמצאו את “המחשב שלי”. כברירת מחדל בשביל לנווט בספריות השונות יש צורך להשתמש בתפריט Places, אם כי תמיד אפשר לגרור קיצור דרך לשולחן העבודה. הניווט בו די ברור למי שמצוי בחלונות. תחושתי הראשונית היא שבלינוקס יש יותר נטייה למשוך את המשתמשים לעבוד לתוך המקבילה של “המסמכים שלי” בחלונות. אולי אפילו באופן יותר מוחשי ויעיל מאשר זה בחלונות. בפירוש לא מורגשות האותיות המפורסמות של הכוננים (איפה כונן C שלי? איפה?). כמו כן הרבה פחות מורגשת ההיררכיה המובנית של חלונות (שולחן העבודה שנמצא “מעל” המחשב שלי, למרות שמדובר על ספריה לכל דבר בתוך המסמכים).

לעומת זאת כבר נתקלתי בתכונה שחסרה לי מאד כרגע, ואולי מישהו יאיר את עיניי. אני רגיל לשנות שמות של קבצים דרך לחיצה חוזרת על שם הקובץ, או לחיצה על F2. הבעיה היא שב-Gnome לחיצה חוזרת על שם הקובץ אינה עושה דבר, וכפתור F2 אינו משויך לכך בכלל (על שיוך מקשים אכתוב בפרק אחר). לכן אני מסתפק בלחיצה עם הכפתור הימני ובחירה מתוך התפריט. לא נוח מאד, אבל בגלל שזאת לא פעולה שאני עושה לעתים מאד קרובות אני חי עם זה בינתיים.

בפינה השמאלית-תחתונה נמצא כפתור שהוא המקבילה של כפתור המזעור של חלונות. ובצד ימין למטה ישנם ארבעה תאים המייצגים שולחנות עבודה ביניהם תוכלו לעבור במידה שתרגישו ששולחן אחד קצת לוחץ עליכם. בין לבין מסתתר לו פח האשפה. קצת לא מורגש לטעמי.

בפינה הימנית-עליונה מסתתרות צלמיות אשר חלקן מקביל למגש בחלונות, וחלקן מייצג קיצורי דרך ליישומים חשובים כגון דוא”ל.

על אלה ועל דברים אחרים נדבר בפרק הבא.

11 תגובות

  1. אצלי המקש F2 משוייך לפקודת שינוי השם. אינני יודע למה וממתי לא ניתן לשנות שם קובץ באמצעות לחיצה עליו, אבל נראה לי שיש הגיון כלשהו בכך – למנוע מקרים שמשתמשים משנים שמות של קבצים בטעות לאחר הצבעה תמימה עליהם.

    עוד משהו מעניין לגבי מנהל הקבצים שלא ראיתי שהתייחסתם אליו הוא קבצי מוזיקה. נסה לעמוד מספר שניות על קובץ אודיו לקבל השמעה מקדימה שלו.

  2. לא ברורה לי הבעיה עם F2. אני עם פדורה בגנום ואין לי שום בעיה כזו. לעיתים קורה שלוחצים בטעות על מקש F-Lock (לפחות אצלי במקלדת) ואז כל התכונות של המקשים המיוחדים נעלמות. אולי גם אצלך זה ככה. לא יודע.
    ברירת המחדל בגנום היא הגדרה מלאה של שיוך הכפתורים. יש לי מקלדת מולטימדיה מלאה וכל כפתור משוייך נכון.

  3. לגבי שיוך המקש F2. השתמשתי בו בכדי לשייך אותו לתוכנת לכידת המסך. זאת היתה טעות כנראה, כי גם כאשר ביטלתי את השיוך בתוכנה, הכפתור כבר לא עושה כלום במנהל הקבצים.

    לגבי ניגון קובץ האודיו, דווקא זה היה אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליו. חשבתי שזה מגניב בזמנו, היום קצת פחות. זה גם עלול להפוך למטרד. בכל מקרה עובדה שזה לא דבר שנחרט בזיכרוני ומכאן כנראה עומק המשמעות שלו בשבילי…

  4. את קיצורי המקשים אפשר לשנות דרך מערכת->העדפות->קיצורי מקלדת.

    “בפירוש לא מורגשות האותיות המפורסמות של הכוננים”:
    ברור שהן לא מורגשות: הן לא קיימות בלינוקס. סימון כוננים באמצעות אותיות היא שיטה מיושנת, ובלינוקס זה עובד אחרת.

    לא בכל ההפצות שבאות עם גנום חייבים לנווט באמצעות תפריט מקומות. בפדורה לדוגמה, בברירת מחדל על שולחן העבודה נמצאים “מחשב”, “הבית של (שם משתמש)” ו-“אשפה”.

    את האפקטים של קומפיז כבר ראית? זה משהו שמשתמשים חדשים ממש מתלהבים ממנו.

  5. אלעד, תודה על ההמלצות. הדגמות של קומפיז ובריל כבר ראיתי ביוטיוב. נראה חמוד ואני אנסה את זה כאשר אני ארגיש שמיציתי את הממשק הקיים. בסופו של דבר אני די אוהב ממשק ישר ולעניין. בחלונות לדוגמא אחד הדברים הראשונים שאני עושה זה לכבות את כל האפקטים. באובונטו אני עדיין משתמש באפקטים המתקדמים, ואני אכתוב עליהם בהזדמנות קרובה, אבל זה רק עניין של זמן לפני שאני מעיף אותם.

  6. אם תרצה אוכל לכתוב על כמה פלאגינים שימושיים, עבורי, של קומפיז. גם אני לא משתמש באפקטים יותר מידי.

  7. תבדוק איך אתה מתקין את אפשרויות תלת המימד, ותגלה עולם חדש. kde יותר מצועצעת, אבל אני מוצא אותה מושכת באופן מהפנט. וזו רק הסביבה הגרפית. את מערכת ההפעלה לומדים לאהוב משורת הפקודה. מה שאתה רואה זה רק קצת הקרחון. מפנים, זה עוד יותר יפה.

  8. גיל, לפני שניים היה לי אובונטו, ואהבתי ותו מאוד, אפילו הפכתי מסיונר של המערכת, והפצתי אותה למכרי, חלקם עדיין משתמשים בה.
    אבל אני נטשתי אותה בעיקר כי כל תוכנה שאתה רוצה להתקין שלא הותאמה לאובונטו במיוחד, צריך לקמפל מהקוד. ואף פעם לא היה לי נוח עם זה.
    מאז הנטישה, אני תמיד משאיר כונן של כמה גיגה פנוי מוידנוס כדי להתקין לינוקס יום אחד.
    נראה לי ששכנעת אותי לנסות שוב…

    אשמח אם תכתוב על הנושא של עבודה בוינדוס ולינוקס במקביל על אותו המחשב.
    גם הייתה לי בעיה עם המעבר בין שולחנות עבודה באיזה שהוא שלב, וגם לכמה חברים הבעיה חזרה, אחרי כמה זמן, פשוט לא היה ניתן לעבוד עם יותר משולחן עבודה אחד. ולא משנה מה עשיתי, כולל להתקין מחדש את גנום. הבעיה כבר נפטרה אני מניח, אבל בגלל חוסר ההכרות עם המערכת, היא החדירה בי חרדה מפני המערכת.

    אבל, אני ניגש עכשיו למלאכה הקשה של בחירת ההפצה שלי…

  9. pokop – משום מה לא נראה לי שניסית להשתמש באובונטו יותר מידי. אינך חייב להשתמש בתוכנות שהותאמו במיוחד לאובונטו, ואתה יכול להשתמש במאגרי החבילות הענקיים של פרויקט דביאן ללא שום חשש. במקרים בהם מדובר בתוכנה חדשה או לא מוכרת, לרוב היא תחזיק מאגר חבילות משלה לרבות מאגרי PPA פרטיים על השרתים של קנוניקל.

    נכון, ישנם מקרים בהם תרצה לקמפל תוכנה בלינוקס, אבל ככל הנראה זה יהיה נדיר באותה מידה שיצא לך להגיע לתוכנה בווינדוס שתתבקש על־ידי המפתח שלה לקמפל אותה בעצמך. גם לתוכנות שהותאמו לחבילות RPM יש פתרון, בדמות ערכת תסריטים (alien) שתבצע את עבודות ההכנה וההתאמה של החבילה למערכת שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.