בוקר של שגרה, הייתי בקניות בסופר, לפתע הטלפון צלצל. שלחתי את היד לכיס על מנת להוציא את הנייד, והמשכתי להסתובב בין השורות כשאני מדבר תוך כדי. בסופו של דבר פניתי לעמדת התשלום העצמית, והנני מדבר ושוקל כאילו נולדתי לבצע שלוש משימות בו זמנית – ואז כן, ויש יגידו שזו ממש גבריות לדוגמה, אבל ברגע בדיד אמרתי סליחה, יש לי כאן עניין עם אבטיח שמחייב שתי ידיים. הנחתי את הסלולרי לרגע בצד, העברתי את האבטיח למשקל, והמשכתי בשיחה כאילו כלום לא קרה.
אבל משהו כן קרה, כי אחרת לא היינו כאן במעמד זה. זה היה למעין אירוע מכונן, טוב, לא באמת רגע של הארה, אבל רגע בו מצאתי את עצמי מריץ סרט היסטורי עתיק יומין מול החלק הפנימי של העיניים – הרי פעם היינו עומדים דום ומצחצחים נעליים לפני שהיינו עונים לטלפון.
פעם זו מילה קצרה, אבל בעלת משמעות עמוקה. המשמעות שלה התחזקה עוד יותר כשאיש שיחי מהצד השני, החתול הטכני כפי שאכנה אותו לצורך העניין, שאל אותי מדוע איני משתמש בדיבורית, למה אני בכלל צריך להחזיק את הטלפון ביד. כן, למה אני לא מכניס לעצמי את הדברים האלה לאוזניים. אני כלל לא חשבתי בכיוון וגם לא עשיתי ברור עם עצמי – ולא שממש נדרשתי לדיון כזה – האם זה בגלל קרינה אפשרית או בגלל שאני פשוט לא אוהב.
רגע אחרי הוסיף החתול ואמר שזה שבכלל אנחנו מדברים בטלפון בקולנו שלנו זה בעצמו נס. כיום רוב האנשים כבר לא ממש מדברים בטלפון אלא מתכתבים. ויותר מכך, יש כאלה שזה ממש יכול להפריע להם אם אתה מתקשר ויכולים אפילו להתייחס אל זה כמטרד אם אתה בוחר באודיו במקום באמוג'י.
טוב אולי הוא קצת הגזים בציניות שלו, אבל פלא שהתקפת הנוסטלגיה הגיעה?
באיזה מהירות הכל משתנה. נכון שאני די עתיק בעצמי והעולם הטכנולוגי כל הזמן רץ קדימה, ואני מודה שבחלק מהדרך רצתי לצדו ולא ממש בראשו, אבל רצתי, ועכשיו אני שואל את עצמי אם לא רצנו כבר מהר מדי ורחוק מדי.
אזהרה: גל נוסטלגיה, דגל שחור
פעם היה דבר כזה טלפון בזק עם חוגה. תנו אחד כזה לילדים של ימינו והם לא יידעו על מה נדרש ללחוץ ואיפה. . זה קשה מדי לאלו שנולדו עם מסך מגע ביד. לך תספר להם שבשנת 1966 סוף סוף, אחרי המתנה של כשבע שנים חיברו את דירת הורי לרשת הטלפון של בזק – וזה היה מצב טבעי לחלוטין.
ההורים שלי לא קנו לי בילדותי Commodre 64 אבל זה בעיקר מפאת גילי. שהוא הגיע לשוק אני הייתי כבר הורה בעצמי לתינוק. אבל כמה שנים קודם לכן בשנת 1976/7 יצא לי לבלות תקופה בטכניון, וכבר אז נחשפתי למאמצי השיווק של אפל (Apple) למכור מחשבים אישיים. באותה תקופה אני עדיין ניקבתי כרטיסיות IBM רק כדי להגיש אותן כ"מזון רוחני" למחשב העל IBM 360 שהיה גדול יותר מהדירה של הורי וישב במלוא הדרו באולם שבמרחק של יותר מ-40 שנה נדמה לי שהיה בשטח של לפחות 500 מטרים/רבועים, בחלל שגובהו שתי קומות אליו היינו יכולים להציץ מחלונות עליונים.
אני חושב שזה אחד הדברים הפשוטים שבעצם ממחישים את מרווח השנים והפער הטכנולוגי. לדעתי לטלפון הסלולרי שלי כיום יש יכולות עיבוד הרבה יותר גבוהות ממה שהיה לאותו IBM 360 למרות שקראו לו מחשב על.
העולם זז, מתקדם טכנולוגית זה בטוח, חברתית יש לי בהחלט ספקות אבל זה כבר נושא לדיון אחר. בכל מקרה אני בהחלט מעדיף לדבר פנים אל פנים וכשהמרחק מחייב אז שיחה קולית, זה בהחלט נעים לי יותר. מזל שכבר לא עושים בשולחנות בבית הספר חור על מנת להניח את קסת הדיו.