המהפך הסלולרי הגדול של ה-iPhone

כשסטיב ג’ובס עלה על הבמה ב-MacWorld 2007, בדיוק היום (ב’) לפני עשור, עם ה-iPhone הראשון בידו, הוא אמר: “זה היום לו חיכיתי במשך השנתיים האחרונות”. רגע לאחר מכן הוא ערך את שיחת הטלפון הראשונה במכשיר הזה וכמו שהוא צפה כשתהליך התכנון, העיצוב והפיתוח יצא לדרך – כאמור, שנתיים לפני כן – ה-iPhone שינה את העולם המכשירים הסלולריים.

מכשיר הפלא החדש הפך בבת אחת את הטלפונים החכמים של הדור ההוא – כמה מכשירים שמבוססים על מערכת ההפעלה של מיקרוסופט (Microsoft), קצת של נוקיה (Nokia), כמה של מוטורולה (Motorola) וקצת של בלקברי (BlackBerry) – למיושנים. מבט מה קרה מאז לחברות הללו בתחום הסלולרי מראה עד כמה ההשפעה של ההכרזה הזו הייתה עצומה.

באפל (Apple) לא המציאו את מסך המגע, אבל הם עשו משהו מאוד חשוב: הם הפכו אותו מסתם גימיק למשהו שנמצא במרכז העניינים, תוך שהם זורקים לכל הרוחות את המקלדת הפיזית לטובת, שומו שמיים, מקלדת וירטואלית. בעוד שהחברות שהובילו אז את השוק התווכחו אם עדיפה מקלדת נומרית או מקלדת QWERTY, ואם המקשים גדולים או קטנים מדי, והשאירו למסך עצמו במקרה הטוב חצי מגודל המכשיר – באפל הפכו את הכול למסך אחד. כולל המקלדת.

הם גם הפכו את המגע למשהו הרבה יותר שימושי: שימוש במחוות כדי להקטין או להגדיל תמונה, לסובב אותה, לבצע פעולות על המסך שהן לאו דווקא שימוש במקלדת. אם אני לא טועה, היה לי אז, ב-2007, מכשיר E52 של נוקיה. אני זוכר את עצמי נוהג בדיוק כמו החברה ממנה רכשתי את הטלפון, מזלזל במכשיר החדש הזה שעולה יותר מדי ולא מבין איך בכלל אפשר להסתדר בלי מקלדת פיזית. עד שראיתי באחת ממסיבות העיתונאים מישהו משחק במשחק בו הוא מושך איזו ציפור אחורה, ומשחרר אותה אל עבר מבנה משונה שמתחתיו הסתתר חזיר. “אני מבין”, צעקתי בפתאומיות את האוריקה הפרטית שלי.

לא, זה עוד לא גרם לי לרוץ ולרכוש iPhone ובעצם, עד היום השתמשתי ב-iPhone יחסית מעט, אבל כשאנדרואיד (Android) צצה והייתה לי אפשרות כספית, עברתי מהר מהר למכשיר שהוא רק מסך, רק כדי להבין שבעצם טבעי, ברור וקל מאוד להשתמש גם במקלדת וירטואלית. אותה מקלדת שצצה רק מתי שצריך ולא תופסת בערך 40% מהנכסים הפיזיים של כל הטלפון.

העידן שלפני חנויות האפליקציות

השימוש באפליקציות היה לי ברור מאוד. לא שלא היו אפליקציות לפני שה-iPhone הגיע לעולם, אבל ככה? בחנות? באופן כל כך מסודר וכל כך קל להורדה ולהתקנה? כל כך טבעי? ושלא נדבר על המשחקים. אם בתקופה לפני שה-iPhone הגיע היו כמה יצרניות של קונסולות משחקים שחשבו שירוויחו משוק של קונסולות זעירות, בא Angry Birds והראה להם את הדלת: מגע, זה המשחק האמיתי, ובמחירים שלכל היותר יקרים הרבה פחות מכל משחק אחר שהוצע לכל קונסולה אחרת.

עוד משהו שכדאי לקרוא >  מועמד לראשות העירייה שישקיע רק בפייסבוק גם שם יישאר

מעבר לכך, אחת הדרכים הראשונות שבהן השתמשו אנשי השיווק כדי לדחוף את ה-iPhone לשוק – כלומר, לגרום לאנשים להזמין ולחכות כמה חודשים עד שיקבלו את המכשיר בפועל – היה שמדובר במעין ממשיך דרכו של ה-iPod. למקרה שמישהו לא זוכר, ה-iPod היה נגן המוזיקה של אפל, שזכה לכמה וכמה גרסאות.

למעשה, היה בזה משהו, כי הייתה זו הפעם הראשונה שבה טלפון סיפק גם גישה יחסית קלה להשמעת שירים. עדיין, היה צריך את iTunes ואת תהליך הסנכרון המייגע, אבל זה היה הרבה יותר שימושי מאשר מכשירים סלולריים אחרים בני התקופה. האם אתם זוכרים אז, לפני עשור, אנשים הולכים עם טלפונים מחוברים להם לראש באוזניות? ועכשיו, כשאתם עומדים בתחנת אוטובוס או רכבת, האם יש מסביבכם חבר’ה צעירים שלא מחוברים לטלפון עם אוזניות?

מעמדו של ה-iPhone כיום הוא כבר לא מה שהיה פעם, אבל אי אפשר להתעלם ממה שהוא הביא לשוק – כל כך הרבה. נכון שחברות נלחמות מי תציע טעינה אלחוטית מהירה יותר, מסך עגול יותר, מצלמה כזו או אחרת או צילום בשתי מצלמות, אבל הבסיס היה אי שם בינואר 2007.

אני בטוח שה-iPhone, בסופו של דבר, הפתיע לטובה אפילו את ג’ובס עצמו. האגדות, שהיו או לא היו, מספרות שהוא לא ממש רצה את המכשיר הזה, פחד שהוא יגנוב את תשומת הלב מה-iPad חביבו. והוא אכן עשה זאת במידה רבה, אבל אני בטוח שגם ג’ובס השתכנע.

 

פורסם לראשונה בפורטל אנשים ומחשבים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.