הצד החברתי האמיתי של “צבע אדום”

Redalertקשה לומר שהייתי מחובר לחלוטין למה שהתרחש בדרום בתקופת עופרת יצוקה, עמוד ענן או בין המבצעים. כמובן שכמו כל תושבי ישראל אמרתי לעצמי: איזה מסכנים התושבים ששוברים להם את הלב ואת החיים לרסיסים. כתושב המרכז, גם אם לא תושב רשמי של “מדינת תל אביב”, קשה היה לי להתחבר באופן מוחלט למבצעים ההם, שעבור תושבי הדרום הסמוכים (יותר או פחות) לחמאסלנד היו מציאות יום יומית נמשכת עוד לפניהם, ועל אחת כמה וכמה במהלכם. גם עם פרוץ המבצע הנוכחי, צוק איתן, תמונת המצב במוצב הביתי שלי לא ממש השתנתה.

עם כל הרצון לנסות להבין, לדבר על טילים ולחטוף טילים זה לא אותו הדבר, במיוחד לא אצל טיפוס אדיש כמוני. עברתי את מלחמת המפרץ הראשונה מבלי לברוח מהבית – המקום היחיד שברחתי ממנו אז, וכמה שיותר, הוא החדר האטום (לשמחתי, הייתי צריך לעבוד בכל יום), ועברתי שירות צבאי ממושך בדרום לבנון, עם כל הקטיושות והפצצות שניחתו עלינו. אז שכמה גראדים יוציאו אותי מהאדישות? יגרמו לי להבין מה עובר על אותם אנשים שגרים מרחק של עד חצי דקה לפגיעת טיל?

גם הרב שיח, או נכון יותר הרב קללות, “צעקות” ואיומים, בפייסבוק (Facebook), טוויטר (Twitter) ושאר רשתות הקשר שלי, לא ממש קירב אותי לעניינים. להפך. יש שם הרבה מאוד אנשים שלא הייתי שם מקלדת בידיהם.

הציניות שלי נעלמה לאחר שהתקנתי בטלפון האנדרואיד שלי את צבע אדום, אחת מאותן אפליקציות שמבשרות בזמן אמת על אזעקות מהסוג שתושבי הדרום חווים מזה שנים ארוכות. כבר מהרגע הראשון קיבלתי החלטה קצת מוזרה לגביי: במקום לבחור שהטלפון שלי יצפצף רק כאשר יש התראות לנפילת טילים באזורים הקרובים לביתי, בחרתי להשאיר את כל הארץ. כלומר: בכל פעם שיש אזעקה כלשהי במקום כלשהו בארץ, מקו הגבול עם עזה ועד למקום הכי רחוק שהחמאסניקים והג’יהאדיסטים מגיעים אליו – האפליקציה מיידעת אותי על כך בזמן אמת.

לא עבר זמן רב עד שחלחלה לתוכי הרגשת זוועה. אני לא יודע בדיוק איך לתאר את זה, אבל גם עכשיו, תוך כדי כתיבת השורות הללו, יש בי מעין הרגשה של חרדה, כאילו חטפתי אגרוף בבטן.

כבר במשך השעה הראשונה לאחר שהתקנתי את “צבע אדום”, כל אזור הדרום נפרש מול עיניי בהתראות. ולא פעם אחת, אלא שוב ושוב. עוד ועוד אזעקות, עוד ועוד צפצופים. שמות מרחבים כמו אשקלון 255, אשדוד 271, עוטף עזה 231 וכדומה הפכו במהירות למוכרים לי היטב. זיהיתי כיצד הרקטות נורות בצרורות. לא עברה דקה מאז שנשמעה אזעקת צבע אדום אחת באזור מסוים, והנה כבר יש באותו אזור אזעקה נוספת.

זה לא דומה לשום דבר שראיתי בטלוויזיה או שמעתי מאחרים. ההרגשה המרוחקת והאדישה משהו התחלפה לחלוטין. אני לא מתיימר להרגיש את מה שעובר על תושבי הדרום, שזמן התגובה שלהם מסתכם בפחות מחצי דקה, אבל אולי בפעם הראשונה אני מצליח להבין באמת עד כמה אי אפשר לחיות כך. לא רק מחשבה תיאורטית. אולי בפעם הראשונה אני מצליח לקלוט את המצב הזה, שבו רקטות לא מפסיקות ליפול על האוכלוסייה האזרחית, על אנשים שבסך הכול רוצים לחיות את החיים: לצאת לעבודה, לקניות וסתם לבלות. בדיוק כמוני.

עוד משהו שכדאי לקרוא >  מגנים על האנדרואיד שלכם?

אני בטוח שכותב “צבע אדום”, וכותבי האפליקציות הדומות, לא התכוון לכך ומדובר בתוצאה משנית, אבל השגתי לאחר הורדת האפליקציה דבר חשוב: זאת הפעם הראשונה בה אני מרגיש באמת ובתמים את הכאב של אלה שחוטפים בראש באופן יום יומי. הרבה יותר טילים, והרבה יותר בתכיפות, מאלה שנורו בימים האחרונים על אזור המרכז. ההזדהות שלי עם אותם אזרחים גבוהה כיום מתמיד, וזאת בזכות אפליקציה קטנה שמצליחה להביא קצת מהטעם הזה לכל אחד שמתקין אותה.

פורסם לראשונה בפורטל TheNewCom של אנשים ומחשבים 

תגובה אחת

  1. מסכים איתך בכל מילה, הורדתי את האפליקציה לפני כשבועיים מאותה סיבה וזה פשוט מזעזע מה שהם חווים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.